תחשבו שניה ממש על המילה יוגה.
ועכשיו על המילה ניהול.
אילו אסוציאציות כל מילה מעלה בכם?
לכאורה במחשבה ראשונה, שני עולמות שונים.
ניהול זה פרודקטיביות, עסק, עובדים, יעדים, רצינות, עבודה סביב השעון.
בקיצור אינטנסיביות שכזאת.
ויוגה הרבה אומרים תנועה, גמישות, תנוחות כאלה שונות ומשונות, הודו, מדיטציות. תרגול.
אז מה הקשר בין יוגה לניהול?
יוגה זה עולם שלם, למעשה, התנוחות, האסאנות מבטאות את התפיסה והעקרונות של היוגה. כמו גם התנועה עצמה והמעבר בין אסאנה לאסאנה.
אך כאמור, יוגה זו תפיסת עולם שלמה, שבנויה מהנחות יסוד, מעמודי תווך לחיים. וממש מאפשרת פרקטיקה של תרגול והטמעה שלהן אם זה בדרך הפעילות הגופנית הנשימות ומסגור מחדש של תפיסה.
ובכל זאת, מה לזה ולעולם פרקטי של עבודה, ניהול. עולם שמתקדם בקצב כל כך מהיר, שמתמודד עם אי ציבות תעוסקתית, התקדמות טכנולוגית בקצב מטאורי. עם עולם משובש שהשתבש במיוחד בשנים האחרונות?
אז רגע בואו נעשה סדר.
היוגה אינה מציעה פתרונות, או הקלה בסבל.
היא כן מציעה עזרה בשינוי הגישה שלנו.
מה אתם אומרים יכול לעזור למנהלים? לעובדים? לכל אחד מאתנו?
בספר – "לב היוגה" של ט.ק.וו דסיקשר מפרטים בהרחבה את שמונה "האיברים" של היוגה שהם למעשה עקרונות חיים – יאמה, ניאמה, אסנה, פרניאמה, פרטיאהרה, דהרנה, דהיאנה וסמדהי.
במאמר זה אתמקד ביאמה:
ימאה – היחס וההתנהגות שלי כלפי העולם והסביבה.
ביוגה סוטרה לפטנג'לי מוזכרות חמש יאמות שהן למעשה חמישה דפוסי התנהגות, המתארים את מערכת היחסים שלנו לעולם:
יאמה אהימסה – היעדר אי צדק. אך מעבר לזה מהות היאמה אהימסה היא אימוץ גישה אדיבה, חביבה ומתחשבת בזולת.
בניהול – נקודת המוצא היא לאמץ גישה נעימה ומכבדת כלפי הסביבה. העובדים עליהם אחראי המנהל, הקולגות, הממונים, והממשקים.
האהימסה לא מתכוונת לביטול עצמי או לפעול למען הסביבה על חשבון פגיעה בעצמי – כי אז למעשה אנחנו פועלים ההפך מעקרון זה כלפי עצמנו.
התנהלות מתוך אדיבות, והפעלת שיקול דעת מתחשב בסביבה, הכוונה למשל אם מנהל נאלץ לפטר עובדים – כי נמצא והוחלט שזה כרגע הפתרון היחיד, אהימסה זו הדרך שבה יפעל המנהל כדי מחד – לשמר את האינטרסים של החברה, ומאידך לשמור על כבוד העובד אותו הוא מפטר.
אולי סיוע וליווי בתחילת הדרך למיצאת עבודה, מכתב המלצה, הפנייה והמלצה על העובד לארגונים אחרים. וכמובן שיח מכבד, משקף ואותנטי.
יאמה סאטיה – לומר אמת. כנות. שיח כן ואותנטי הוא מעלה חשובה ביאמות. אך האם תמיד עלינו לומר את כל האמת? בזוכרנו את האהימסה, עלינו גם כאן להתחשב בצד השני. ולומר אמת באופן מכבד, ולא פוגע.
ואולי לפעמים עדיף לא לומר.
כמנהלים אנחנו נדרשים לומר לא פעם אמת כואבת, כדי לשקף לעובד את המקומות לשיפור. לפעמים השיח לא פשוט ומגיע לאזורים יותר אישיותיים, או אישיים.
חובתינו להפעיל שיקול דעת בכמה היבטים – 1) מינונים. כמה לומר ומתי. לבחור מה הכי חשוב כרגע. ומאידך מה ברמת מסוגלות האדם שמולנו להכיל.
2) איך לומר – חשובה האותנטיות. והשקיפות. עם זאת יש לייצר אמון, וחיבור בשיח. שהצד השני ירגיש באמת שהמנהל בעדו. ומה שנאמר נאמר לטובתו. על כן, המנהל חייב להאמין בזה בעצמו.
"דבר אמת שהיא נעימה. אל תדבר אמת שאינה נעימה. אל תשקר, אפילו אם השקרים נעימים לאוזן. זה החוק הנצחי." במהאבהארטה, האפוס ההודי הגדול.
במאמר של Wang, Sui, Luthans, Wang, and Wu (2014) הבוחן את השפעתה של מנהיגות אותנטית על המונהגים בהיבטים של רמת הפסיכולוגיה החיובית, ומערכות יחסים נאמר כי מנהיגות אותנטית, מהווה דוגמה אישית, משקפת תהליך קבלת החלטות ומייצרת בדרך זו מחוברות ארגונית. מעבר לכך, מרכיבים אלו מעודדים פתיחות וכנות בקרב העובדים. וכן עצם שיתוף בדרך קבלת ההחלטות, ושיקולים שנעשים מהווים דוגמה לכלים ואסטרטגיות חשיבה. מרכיבים אלה בעלי השפעה חיובית על העובדים ובכלל זה על האקלים וביצועי הארגון.
ברגע שמנהל פועל באותנטיות ושקיפות הוא מגביר חיבור ותקשורת משותפת, בטוחה ומאפשרת.
יאמה אסטיה – לא לגנוב. הכוונה לא לקחת מה שלא שלנו, בייחוד כאשר אדם בוטח בנו בדבר שהוא שלו.
חשבו לעצמכם למשל על קרדיטים. על רעיונות. כמה פעמים נתקלתם בגניבת קרדיט ששייך לכם? או רעיון שהעליתם ש"נלקח". לכן, שמרו על אסטייה. שמרו על מה ששייך לאחר, העניקו פרגון, קרדיט. אחרת זה סטייה – גניבה.
יאמה ברהמצ'ריה – התנהגות אחראית ביחס למטרה שלנו. כבני אדם אנחנו בעלי דחפים, תשוקות, הנאות חושיות. אי תשומת לב לכך עלולה להוביל לאיבוד הדרך. שליטה בהם אין כוונתה להמנע לגמרי.
אלא לזכור מה מטרתנו. ולהיות מודעים למי מנהל את מי. האם התאוות או הדחפים אותנו או אנחנו אותם? האם התגובות שלי אימפולסיביות? מה מניע אותי בדרך? כאשר המטרה ברורה וניצבת לנגד עיננו, אפשרי יותר לנהל את הדחפים והאימפולסיביות.
היבט נוסף בברהמצ'יה הוא הכבוד הניתן למשפחה ולמעשה התפיסה כי לכל דבר יש זמן ומקום. מעלה את השאלה לגבי מידת זמינות נדרשת מהעובדים, מהמנהל, כבוד לזמן פרטי, ולשלב ההתפתחותי בו נמאצא האדם שמולי, ואני. כלומר האם אני בעל משפחה, זוגיות צעירה, סטודנט?
מה שלב בחיים שבו אני נמצא מעיד למעשה על צורך שקיים אצלי כרגע.
המציאות שלנו היום עמוסה. עמוסה בגירויים, במידע, הצפה דיגיטלית ותחושת FOMO. כל זה ועוד מביא לזה שב- 47% מהזמן שאנחנו בעבודה, אנחנו בכלל לא בעבודה במחשבה ולמעשה המוח שלנו משוטט ולא ממוקד משימה.
במאמר "Overloaded Circuits: Why Smart People Are Inefficient, ב- HBR, כותב Edwards Hallowell, כי בעשורים האחרונים ניכרת עלייה משמעותית בשוטטות מחשבתית, לעומת מיקוד במשימה. וזה לאור עלייה קריטית בעומסים, גירויים חיצוניים שמשפיעים על ההתנהלות שלנו. מה שמשפיע על רווחה נפשית, ניהול משימות לא אפקטיבי במסגרת זמן, יעילות ועוד.
מנהלים ומנהיגים ראוי שיהיו מודעים לזה. לעלייה בעומס, בלחצים, בדרישה לזמינות, הצפה, והסחות דעת אשר רק ממחישים את הצורך במיקוד במטרה לשם מיקוד בדרך. יחד עם הקפדה על מרחבי זמן פרטי וזמן התאווררות לעובדים.
הגברת לחץ ועומס משימות – למעשה מפחיתה ריכוז ומיקוד בהן.
(Hougaard, Rasmus, Jacqueline Carter, and Gillian Coutts. "Mindful leadership: Achieving results by managing the mind." Leader to Leader 2016.79 (2016): 49-56).
יאמה אפריגרהה – בעוד פריגרהה פירושה לקחת / לאחוז בכח, אפריגרהה פירושה – לא לקחת. לא לקפוץ על כל הזדמנות.
רגע! תגידו בטח שיש פה סתירה בין התפיסה של ניצול הזדמנויות.
הכוונה ביאמה הזו היא לא לקחת מעבר למה שנדרש. ניצול במובן השלילי.
ושוב אם אני משווה את זה למערכת יחסים של מנהל עם עובד – קל לקחת שעות עבודה אשר חורגות ממה שבאמת נדרש. או "להפיל" משימות מעבר לאחריות או לתפקיד במחיר של לחץ גבוה ועומס עבודה מוגזם. לא תמיד עובד ירגיש נוח לשים גבול למנהל שלו. ואז בעצם יש פה ניצול הזדמנות בכורח.
כמה פעמים ניתנו משימות שאילצו את העובד לעבוד בשעות הפרטיות על חשבון זמן פרטי או זמן משפחתי? אפריגרהה – בואו לא ננצל, ולא נקח מעבר למה שדרוש. היו כנים עם עצמכם, עד כמה המשימה הזאת באמת דחופה ובהולה שנדרשת מתן מענה גם בשעות שאינן שעות עבודה?
יש להם דוגמאות נוספות לאפריגרהה?
תרגול היוגה, האסאנות, מזמין אותנו לתרגל את עקרונות אלה פיזית על עצמנו.
עד כמה כאשר אני מתרגל יוגה אני "גונבת" מהרגע ומוחי משוטט במחשבות אחרות. עד כמה אני מעמיסה על עצמי תנוחות אשר אינן כרגע מתאימות לגוף. עד כמה אני אדיבה עם עצמי בתרגול, בחמלה? דרך התרגול מסייע להפנמת העקרונות.
אך אין חובה לתרגל פיזית יוגה כדי להכניס מעקרונותיה לחיינו.
אז, בואו נעצור.
דווקא בעולם שנע במהירות מסחררת. על רקע התקדמות טכנולוגית, ודרישה לתוצאות וגירויים מידיים – זה הזמן לפעול בדיוק הפוך מהאוטומט, ורגע לעצור.
לאמן את המוח ולהסתכל פנים וחוץ. מה הסביבה הקיימת, מה היינו רוצים שתהיה. ומה אנחנו יכולים לעשות היום כדי שמחר יהיה טוב יותר.